ללכת עם האמת שלי, זו החירות שלי.

פסח, יציאת מצריים יציאה מהמייצרים- רקדנו ניה חודשית בסימן של חופש ושיחרור.
ככל שעוברות השנים ואני מתבגרת ואולי יותר ויותר מתגברת, עולות אצלי עוד יותר, שאלות על חופש.
בכל גיל שאלת החופש אצלי מקבלת צבע וגוון אחרים.
הייתי ילדה נורא ביישנית. מכירים את תמונת הילדים האלו שצמודים כמעט בכל הגוף לאמא? לא מדברת הרבה, ראש מעט מושפל ועיניים מתבוננות אל העולם, אל האחרים, בחצי מבט מבוהל. לא מדברת. "בואי שבי איתנו" הייתה אמא אומרת לי כשכול המשפחה מגיעה לביקור. "תגידי שלום" !? אז הייתי מבקשת "להשתחרר" ולהיות חופשיה מכל זה, שיניחו לי שיתנו לי את ה"חופש" שלי.
אחר כך בבית הספר. לדבר בכיתה לפני כולם? מה פתאום! היה זה הפחד שאטעה שיצחקו. גם אז רציתי להיות משוחררת מכל זה. לברוח הביתה ולהפסיק להיות בסכנה.
אחר כך בתנועת הנוער. לראות את החברות שלי רוקדות סלו עם הבנים, לובשות קצרים בלי להתבייש. הסתכלתי על זה בקנאה: גם אני הייתי רוצה להיות כזאת משוחררת, חשבתי ביני לביני וכעסתי. אבל, לאט לאט הייתי גם משחררת את הסיכות שאספו בקפידה את שיער ראשי.
הרבה שנים עברו מאז ואני חוקרת וחופרת. מה כבל? מה עצר? חקר שכזה מביא אותי לאט לשינוי דפוסים של ביקורת, של שיפוט עצמי וכללי, התרחבות לעומת צמצום, ויתור על דעות קדומות – וזהו מסע החיים בשבילי. מסע ארוך שנים לעבר החופש וליותר נדיבות לב עצמית. עם השנים, כמו בחפירה ארכאולוגית, אני מנקה ומסננת, מורידה שכבות, כדי למצוא בתוכי את הקולות האחרים שמחזקים שבונים שמעודדים.
זה חופש עבורי. רואה שללכת עם האמת שלי, זה החופש שלי. להיות חופשיה זו דרך שלא נגמרת, תמיד יגיעו עוד מצבים חדשים שיגעו בצלקות, בנקודות רגישות ושוב יסגרו לזמן מה את תאי החופש שכבר הושגו. כך שתמיד יפתח מעגל של חיפוש מחדש, חיפוש של החופש לחוש את העצמי שלי משוחרר, ללא שיפוט עם נדיבות עצמית.
שוב העברית שלנו מגלה לי הכול: חיפוש-חופש.
פסח חג החרות, רקדנו ניה חודשית חירותית, חופשית…