"באנו חושך לגרש"

מפגש, NIA, חודשי . מוסיקה מעוררת ומאירה.

צדמבר, זה החודש שהחורף נכנס לחיינו, פעם בעוצמה שיטפונית מציפה ולא מוכלת ופעם בימים יבשים, כשהקור חודר לעצמות.
החושך יורד מוקדם ואני יכולה לחוש את המתח שבין הפרידה האיטית מאור היום לבין החדירה המפתיעה של החושך.
נולדתי בחנוכה. אמא שלי שיחקה עם אח שלי בסביבון, מתרגלת את האותיות העיבריות של הארץ החדשה, נ, ג, ה, פ, ומהמרת על איזו לחי יפול הסביביון ואיזה אות תתגלה.
לפתע, בפרץ של צחוקים ושמחה שלה ושל אחי החלו צירי הלידה.
חג חורפי נפלא, החג הזה חנוכה. חג של נרות ואור המניסים את החושך.
חושך יש בכל מקום. סביבינו – חושך ואטימות בירוקרטית, , פנטזיה חשוכה לצנזר תרבות, , דעות קדומות מכלילות וחשוכות. , חושך של פחדים מה"אחר".
אבל מה שיותר קשה לי לעיתים זה ההתמודדות שלי עם החושך הפנימי שבי.
זה שמשתלט עלי לעיתים (הרבה פחות מבעבר ,אני מודה), אבל זה עולה מעת לעת, מחשבות שליליות, דטרמיניסיות, ספקות, ביקורתיות, מציאות פנימית נאבקת, פסימיות ואובדן של אמונה עצמית.
בקיצור יושבות שם בנפש מפלצות הרעבות לטרף השליליות.
נדמה לי שאני לא לבד עם הענין הזה נכון?
זו מציאות פנימית אנושית שמתמודדים איתה כל הזמן, אגב, בכל עונות השנה.
רק שחורף, חנוכה וחג המולד רוצים לספר לנו שיש אופציה של אור, והוא, האור, יכול לגבור על החושך. כמו נס.
כשהיינו קטנים והיו הפסקת חשמל היתה את התחושה הזו של הבהלה, לא היו אז מנורות חרום שנדלקות אוטומטית עם ההפסקת בחשמל.
היה רגע כזה של פניקה, חושך, עצירה במקום, שיתוק קטן. אבל עם החיפוש אחר הנרות והצמדתם על צלחות שנשלפו בגישוש מארונות המטבח, מתאהבים בשקט, בפשטות. מתבוננים בהיפנוט על הנרות הרוקדים, הנוטפים ואז נרגעים.
מצטערים קצת על כך שהחשמל חזר…. אולי כי היה משהו משפחתי שכינס אותנו יותר יחד, במקום השתיקות והבדידות. זה היה רגע קסום בשבילנו כאילו יצרנו "אי של אור" בתוך הבית החורפי.
מנסה למצוא לעצמי כל הזמן "איים של אור" כזה בתוך מרוץ החיים,
כשאני רוקדת למשל אני על אדמת אי שכולו אור וטוב.
אבל עדין, החושך נמצא, את האור צריך להביא, וזו מלאכה רצינית ביותר.
רוצה להזכיר לעצמי, להאיר,למצוא את הטוב, לקבל, להכיל ולהגדיל את השמחה. עד בלי די.
ליצור עוד אי קטן של אור, ועוד אחד ועוד…..