עונות השנה קורות מעצמן.
הן אינן שואלות אותי האם אני מוכנה להתפנות כדי לצפות בפריחת השקד, הן אינן מושפעות ממלחמה או מבעיות פוליטיות, הן פשוט קורות.
מה ששוב ושוב מזכיר לי עד כמה כוחות עליונים ניסתרים וגלויים מתקיימים בעולמנו.
אני קולטת שבאמת לא הכל בשליטה שלנו, תודה לאל.
אני מוציאת את העצמי השפוף של הימים האחרונים ומתבוננת אל המרחב האופקי כדי לראות מרחבי ענק של ירוק רענן נובט בצהלה חיונית,
אני עוצרת להביט במרחבי השמיים המבהיקים אחרי הגשם,
נותנת לשמש לפתות אותי להתמסר לצבעי הקשת והאור.
מריחה את ריח פרחי הזמן, כשהאוויר נקי והעננים בשמיים מתפסלים להם בצורות דימיוניות והשקיעות הכתומות מזכירות לי את הפוסטר הקיטשי שהיה תלוי אצלי בחדר בגיל ההתבגרות בשנות ה70.
אז האביב כבר כמעט כאן, ניצני השקד שוקדים לצוץ ולפרוח ואני חושבת איך אוכל לשאוב כוחות מאימפולס הקסום הזה.
כשהכל כל כך כבד, כואב, עצוב עד להחריד.
ואני יודעת שעלי להביט רחב, אופקי, לראות את תמונת הטבע הגדולה ולהשען על איזה שהוא סדר קיומי.
ניפגש ב"פגודה" כדי להשיב לעצמינו חיוניות וכוחות חיים.
נתחבר לאדמה, נתרומם לשמיים, נקשיב ללב ולבטן, ונחוש עצמינו כפרחי יקינטון או נרקיס הבוקעים מתוך הפקעות…..
להתראות
