משהו באמת מרגש וחגיגי בסתיו. משהו משתנה, בצורה עדינה, אט אט נהיה קריר יותר. הקריריות הזאת משרה עלי רוגע, ועימה מחשבות, געגוע, נוסטלגיה.
יש בו בסתיו תנועה: אצלינו הצפורים מגיעות מארצות הקור, עלי הנשירים, אבל גם של החרוב אצלי בגינה, מתעופפים ומכסים את השבילים, שכבה ועוד שכבה. העצים מתרוקנים מכסויים ומתכנסים. ואני מהרהרת ומביטה בעלה מרחף ברוח, או בנוצה שמתכרבלת כבמעשה אהבה עם הרוח השובב.
אז הפעם בשבת חודשית, בא לי לרקוד את המזג הזה. עם שירים נוסטלגים שמחממים את הלב.
כבר נושרים העלים בשדרות וגנים
כבר רוכבות במרום שיירות עננים,
וכוכב אחרון שם נחבא אל כליו –
סתיו…סתיו…סתיו…
כבר יצאו לדרכן אחרוני ציפורים,
ונשאו הן איתן אחרוני השירים,
ופורט רק הרוח באלפי מיתריו –
סתיו…סתיו…סתיו…
מפליגות אוניות בימים רחוקים,
מפליגות, מפליגות אל האין אופקים,
נאבק, לא יכול עוד הים לגליו –
סתיו…סתיו…סתיו…
כבר שוקעת העיר בשתיקה עמוקה,
עוד נושא בליבו מן תפילה עתיקה,
עוד נושא בליבו, אך לשוא, אך לשוא –
סתיו…סתיו…סתיו…
עייפים ולאים בגנים הצללים,
והכל כה דומם, נעתקו המילים,
כבר איננו אוהב, האחד שאהב –
סתיו…סתיו…סתיו…
שמעון חלפי.
