בחודש מרץ, נתפרו במרץ תחפושות, בצניעות.
בשארית בד שנמצאה בבית, מחט ואצבעון, סרטים וחוטים שנקנו בשוק תלפיות בהדר.
ללא מכונת תפירה.
אמא תופרת, אבא מדביק. פעם חתך אבא שלי, כוכב לשרביט מכריכה של ספר שציפויו זהב, ופעם נתפר מיקטורן לכיפה אדומה ממכנס אדום שכבר לא לבשו.
זר היה החג הזה לשני הוריי,
זכרו רעשנים מבית הכנסת בכל פעם שקראו את השם המן בקריאת המגילה,
זכרו משלוח מנות,
אבל תחפושות לא כל כך. רק מנסים להשתלב כאן ולהיות חלק בעבור הילדים.
בגנון ציפורה שבשכונה שלי, אישה גדולה, תמיד עם שמלה,
קול עמוק וכבד מרוב סגריות,
צעצועים במרפסת פתוחה, עוד טרם המצאת תריסי הפלסטיק שסגרו על הכל.
צלם עם מצלמה גדולה מפוארת בפלאש, מגיע כקוסם שינציח רגעים שילוו אותי עד עכשיו.
מעמידים שולחן, מחליטים איך תעמדי, אומרים לחייך ואני מחייכת.
חיוך תמים כל כך, באמת נהנית כנראה מהפורים ההוא.
כל מיני "פורימים" אדם עובר בחייו,
חלקם יפים ותמימים, חלקם נבוכים,
חלקם מבולבלים,
חלקם חברתיים-הילוליים ממש. וחלקם בודדים כל כך.
ובבית, ממתינים שבועיים עד שהצילומים מגיעים במעטפת נייר,
ובתוכה פלא הנגטיב והפוזיטיב ארוזים יחד.
